זכה בכמה ימים טובים יותר ובדרכים שונות הצליח להשביע
את רעבונו – מיד התעוררו בו דרישות אנושיות אחרות.
בוקר אחד, בהתעוררי משנתי למיפקד, סיפרו לי שכנותי על
מקרה מוזר שאירע בלילה שחלף. כל הנשים במחנה דיברו
על כך. מאוחר בלילה ביקרה אותנו לפתע קבוצת גברים
משדה שכן. זה היה מאורע מפתיע לא רק משום שהיוצא מן
השדה שלו בלילה נשקף לו כדור בראש, אלא משום שהיציאה
היתה פשוט מחוץ לגדר אפשרות פיזית. דבר כזה עוד לא
קרה עד אז. כל אחד משדות המחנה היה מגודר בתיל
מחושמל. נוסף לכך התהלכו כל הלילה שומרים נאצים
מזויינים. איש לא העז איפוא לצאת מחוץ לשדה, כי על
כל צעד ושעל ארב המוות.
אף על פי כן הגיעו הגברים אל השדה שלנו. נראה שהם
לא סבלו מדי מרעב, כי לפתע נתעוררה בהם תשוקה להיפגש
עם נשים. בעזרת תחבולה נפלאה עלה בידם לעבור את
החוטים המחושמלים ולהגיע אלינו. הם שמו מתחת לחוטים
חבית עץ שהוצאו ממנה המכסה והתחתית, וזה אחר זה זחלו
דרך החבית אל השדה שלנו. כן שיחדו ודאי אחד השומרים
הגרמנים שידע כי המדובר לא בבריחה, אלא בנסיון לרוות
את הצמאון לחברת נשים.
חמישה מ"דון ז'ואנים" אלה נכנסו לצריפנו וניסו למשוך
נשים אחדות לטיול בחוץ בהבטיחם להביא מזון ובגדים.
במיוחד שמו עיניהם באחותי נינה, ולא רצו להרפות ממנה.
על אף העבודה הקשה והרעב המתמיד, לא איבדה נינה את
חינה הנשי וגם שערות ראשה חזרו וגדלו במהירות מפתיעה.
לכן קסמה יותר מן הנשים האחרות.
פרצתי בצחוק רם לשמע המקרה. לא יכולתי כלל לתאר
לעצמי שנינה תצא בלילה עם גבר זר לטייל מחוץ לצריף.
נזכרתי בשיחה בין נינה ובין סבתי, שהייתי פעם עדה לה
בוארשה. סבתא, בת הדור הישן, ניסתה להסביר לנינה כי
בחורה היוצאת לבלות עם בחור צריכה מדי פעם להרשות
לו לנשק אותה. לא ידעתי מה הביא אז לשיחה הזאת, אך (152)
הבנתי שנינה, שכבר היתה כמעט בת 18, לא הסכימה לדעתה
של סבתא.
בצריף שלנו לא שיחק המזל לגברים הנועזים. הנשים פשוט
גירשו אותם. אך שנתי היתה כה חזקה שלא שמעתי דבר
וחצי דבר. לא לחינם נהגה אימי לומר כי אפשר להוציא אותי
יחד עם המיטה. במחנה אפשר היה להוציא אותי יחד עם
האיצטבה. הצטערתי על שהחמצתי את ההזדמנות לראות
את ה"דון ז'ואנים" הללו של המחנה.
ברם על אף הקושי הרב בקשירת קשר בין הגברים
והנשים המופרדים אלה מאלה בשדות מגודרים, התפתחו בכל
זאת קשרי אהבה רציניים. אל השדה שלנו באו תכופות
גברים שעבדו בצינורות המים או בניקוי בתי השימוש. על
אף סכנת המוות, אפשר היה לראות לעתים קרובות בערבים
זוגות חבוקים. לא הבנתי איך הצליחו לקשור קשר ולהתאהב,
בשעה שנאסר עלינו אפילו לדבר עם גברים. בכל זאת קרה
הדבר והיו זוגות כאלה.
נראה שקבוצת הנשים שלנו מוארשה ומראדום, היה לה
כוח משיכה מיוחד בעיני הגברים. מאז הובאנו אל שדה "א"
באושויץ, לא נשלחה אף אחת מאתנו אל תאי הגז. בהשוואה
עם כל האחרים החזקנו יפה מעמד. במרוצת הזמן התרגלנו
אל תפריט הרעב והרעב לא הציק לנו עודכה קשה כמו
בימים הראשונים שבהם לא שכחנו לרגע את קיבותינו
הריקות. אך היו בינינו נשים אחדות שתאבונן עמד בהן בכל
חוזקו והן נעשו "חטפניות".
נשים אלה התמחו בחטיפת מרק ברגע בו הכניסו המבשלות
את הדוודים לצריף לשם חלוקת האוכל. ביניהן הצטיינה
במיוחד ליאונה ליפשיץ מראדום, אשה גבוהה, רזה וזריזה
ביותר שתפסה את כותל המזרח בין ה"חטפניות. בעצם
פיקדה ליאונה ליפשיץ על "בריגדה" של חטפניות שהיא
אימנתן במלאכה המתוחכמת . בהתקרב שעת הצהריים היו
תופסות עמדות בפינות הצריף ובהתקרב המבשלות עם
הדוודים, קפצו עם סיריהן, שאבו מרק וברחו. כך נהגו כל (153)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה