מאידאנאק. בוקר אחד, בעמדנו כרגיל בטורים ארוכים במיפקד,

מוכנים לצעוד לעבודה, הגיעו נאצים אחדים שהחלו לבדוק

אותנו. הם הוציאו כמה נשים קשישות וחלשות למראה

ושילחון לתאי הגז. בסלקציה זו שמו הנאצים במיוחד

לב למחלות עור, שכה קשה להסתירן. לבי הלם מפחד, שמא

יגלו את שני הפצעים שבדיוק אז התפתחו על גופי – אחד

על הזרוע ואחד על עקב רגלי השמאלית. לכן על אף החום

הקיצי הקשה לבשתי תמיד סוודר כדי לכסות את זרועי

הנפוחה. גרביים לא היו לי ופעמים אחדות ביום כיסיתי בבוץ

את הפצע ברגל. כך העלמתי מעיני הנאצים את הפצע שהיה

מבצבץ בלי הרף.

בכל מיפקד בוקר עברו עלי רגעים של פחד מוות. יותר

מאשר בעת אחרת לא יכולתי עתה להשלים עם המחשבה

על מוות, כי מיום ליום גברו התקוות לשחרור. הסיכוי להישלח

ממאידאנאק לגיטו, כמוהו אז כשחרור. לכן רעדתי מפני כל

מכשול העלול להפריע לי בכך. ידעתי כי מדי פעם בפעם

עורכים הגרמנים סלקציות גם בבית המרחץ, שבו נבדקות

הנשים כשהן ערומות. בסלקציה כזו הייתי ודאי, בשל

פצעי נשלחת ישר לתאי הגז.

מצבנו במאידאנאק החמיר מיום ליום. עקב המפלות הגרמניות

בחזיתות המלחמה גברה עצבנותם ואכזריותם של

המשגיחים הנאצים. במיוחד השתוללו הקאפו ו"זקני המחנה"

היהודים שחשו מה צפוי להם. גם האוכל נעשה גרוע ובאוירה

המתוחה הורגשה תחילת הסוף...

אשה בצריפנו שנזקקה בלילה לבית השימוש נאלצה לבקש

כמה נשים שיתלוו אליה. כי מן הרגע שהחשיך ארבו בחוץ

השומרים האוקראינים שהיו מתנפלים על נשים בודדות

ואונסים אותן. אם הלכנו בקבוצות, לא העזו לעשות

זאת. בגלל המזון הגרוע לקו קיבותנו במחלות ולא אחת

קרה שנאלצנו בלילה להשתמש בסיר הנועד למרק. את ימי

ראשון בשבוע ניצלנו למנוחה ובמשך כל היום שכבנו סרוחות

על משכבינו המצחינים.            (106)

בתקופה אחרונה זו הופיע במאידאנאק נער יהודי בן 12

מגרמניה, מנוון למחצה, שהנאצים ניצלוהו לשעשועיהם

הסאדיסטים. הופעתו של הנער המטופש עוררה כל פעם

בהלה ואני נזהרתי מלהימצא בקרבתו. הנער נעשה למחמל נפשו

של מפקד המחנה, המאיור שהיה לוקחו אתו אף

בנסיעותיו אל מחוץ למחנה. בימי ראשון בשבוע היה הנער

מבלה לרוב במחנה הנשים. ככלבלב נאמן נגרר אחרי המשגיחים

הנאצים שהיו נותנים לו את אקדחיהם על מנת שיירה

בנשים העוברות על פניו. אז היה מפשק רגליו, מקרב את

האקדח לעינו ומכוונו אל הנשים כפי שמכוונים אל ציפור

או ארנבת. זה היה השעשוע הנעים ביותר של הנאצים.

סוף סוף אחרי ארבעה חודשים במאידאנאק הגיע היום

הגדול בשבילנו "נשי וארשה", כפי שכינונו, יום יציאתנו

ממחנה העבדים הנורא, שבו ארב לנו כל רגע המוות. זה זמן מה

נהגנו לחסוך ממנות האוכל הזעומות שלנו ובעד הלחם

והמרק קנינו נעליים. שמלות ומעילים. רצינו להיראות ככל

האפשר כבני אדם, בעת שנצא לחופשי. את הסמרטוטים

והכנים נשאיר בלובלין.

בבוקר המאושר התייצבנו למיפקד נקיות ומקושטות. כל

אחת החזיקה חבילה בידה ווחיכינו לבדיקות הפורמאליות,

שנערכו הפעם על ידי הקצין הנאצי אשר הצילני מן התליה.

הוא רשם את שמותיהן וגילן של הנשים שעמדו לנסוע מיד

לעבודה בבית הדפוס בראדום. בהגיע תורי ואני הודעתי,

שגילי 16 שנה, מצמץ בעיניו ושאלני מתי הספקתי ללמוד

את מקצוע הדפוס. עניתיו שלמעשה נולדתי בתוך המקצוע

הזה ומשנות ילדותי עבדתי בבית דפוס. הוא חייך ולא אמר

עוד מלה.

נערך חיפוש ולא נמצא דבר אסור אצל שום אחת מאתנו.

כבחיפושים קודמים החזיקה אחותי גם הפעם את טבעת הזהב

שלה בפיה ואת השעון הסתירה תחת שרוולה. אחר החיפוש

נצטוינו להכנס לרכבת שכבר חיכתה לנו.                  (107)