פרק ארבעה עשר
עגלת המוות
בשלהי מארס 1944 הגיעה אל מחננו קבוצת שבויי מלחמה
צרפתיים מלובלין. בשובנו מהעבודה מצאנום יושבים על
על האדמה בכיכר המחנה . היה יום חם. ריח האביב נישא באויר
ואנו ציפינו בחרדה לבאות. לא היו לנו ידיעות מדוייקות
על הנעשה בעולם החיצון, אך חשנו כי מאורעות גדולים
ממשמשים ובאים. יכולנו לקרוא זאת על פני השומרים
הנאצים. הצרפתים, שבויי המלחמה, סיפרו לנו כי במאידאנאק
מחכים כל יום לחיסול המחנה. ואכן משום כך העבירום
אלינו. הם הטעימו שהגרמנים ודאי ישלחו את כולנו
הלאה מערבה, מאחר שהחזית הסוואטית מתקרבת במהירות.
הנאצים ייחסו חשיבות מיוחדת לשבויי המלחמה הצרפתים,
כי היתה אפשרות להחליפם בחיילים גרמנים שנשבו בידי
האמריקאים. גם אנו, העבדים מבתי המלאכה השונים, עוד
היינו כח עבודה רב ערך.
עד מהרה החל חיסול מחנה ראדום, אבל בלא תופעות הלואי
הרגילות שבמחנות אחרים, בלי יריות. יום אחד ערכו הנאצים
סלקציה שקטה בקרב העובדים, הוציאו את הקשישים
והחלשים, ואותנו , הצעירים והבריאים יותר, ציוו לארוז את
חפצינו ולהתכונן למסע ארוך.
בבוקר של יום אפריל 1944 טבול שמש נערכנו בטור ארוך
ויצאנו מן המחנה. בדרך הגיע מראדום טור פולנים אשר
משך זמן מסויים צעד במקביל לנו. אחדים מן הפולנים
בירכו בתנועות יד את ידידיהם היהודים ושידולם לברוח, לא
קל היה לעשות זאת, כי צעדנו בליווי משמר כבד, ולמראה (137)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה