האמת. מאחר שהיתה האחות הרפואית היחידה, הכריזה על

כך בכל רם ומיד צורפה על ידי הגרמנים לקבוצה אחרת.

ברגע שבתה קאטיה רצתה להודיע גם כן על מקצוע האחות,

על מנת להיות יחד עם אמה, הבחנתי בתנועת יד עצבנית

שעשה לעברי שבוי המלחמה הרוסי אשר קשר אתי שיחה

ביום הראשון. העירותי תשומת ליבה של קאטיה לרמז הזה

והחלטנו לא לומר עדין דבר ולחכות עד שיעברו לפנינו

הנשים האחרות. אחר דקות אחדות ניגש אלינו שבוי המלחמה

הרוסי ובהעמידו פנים של התעסקות במשהו , לחש לנו:

"אימרו שאתן ממקצוע עושי המברשות" – ומיד התרחק.

בהתקרבו אלינו סיכן שבוי המלחמה את חייו, כי הגרמנים

אסרו על כל מגע בינינו לבין אנשי המחנה. אך הוא עשה

זאת כי רצה לסייע לנו. כל הנשים הכריזו איפוא על עצמן

כעל עושות מברשות, חוץ מקאטיה שרצתה ללכת עם אמה.

קבוצת עושי המברשות גדלה בלי הרף ואחרי שעתיים מנתה

יותר מאלף אשה. ביניהן היו רק עשרות אחדות היודעות

משהו על עשיית מברשות. היתה זוחידה בשבילי איך

התפשטה בשדה כה מהר השמועה שמקצוע המברשות הוא

עתה הסגולה הטובה ביותר לאריכות ימים.

הנשים שמסרו על מקצועות אחרים כגון אחיות ותופרות,

הועמדו בצד ובגמר הסלקציה הובלו כל הנשים, פרט

לקבוצה שלנו של "עושי המברשות", בכיוון מחנה הריכוז. אנחנו

נצטוינו להישאר בשדה שבויי המלחמה ולהסתדר בשורה

לקבלת מנת אוכל. לאחר שחילקו לנו מנת מרק, העמידו

אותנו בקירבת השער. אחר שעה קלה הגיע, רכוב על סוס

לבן קצין נאצי אדום פנים. הוא היה ראש כל מחנות הריכוז

בלובלין, מאיור בס"ס. אחת אחת עברנו לפני הנאצי הזה

והכרזנו על מקצוענו. הוא סקר בעיניו כל אחת מאתנו, על

אחדות ציווה לעמוד בצד ימין ועל אחרות – בצד שמאל.

הבינונו כי קבוצה אחת תשאר במאידאנאק והאחרת תשלח

למחנה הריכוז, ודאי ישר לתאי הגאז. איזו קבוצה תשאר

ואיזו תשלח – זאת עדין לא ידענו.       (88)

הקבוצה שאני הייתי בה הושארה במקום והשניה שולחה

למחנה הריכוז. קבוצתנו הועברה לשדה הנשים – שדה לא

רחוק בו שני צריפי מגורים מקבילים. לא רחוק מן הצריפים

עמדו בתי שימוש וביתן חולים המכונה "ראויר". העמידו

אותנו ליד אחד הצריפים וגרמני קשיש ונמוך קומה הודיע:

"כאן תגורו, אך לפני כן עליכן להראות לי איך אתן עושות מברשת".

עברנו למגרש אחר, שעליו עמדו כמה בתי עץ נמוכים

ובקבוצות בנות חמש הוכנסנו למבחן. בעינינו שנשארנו עוד

בחוץ, נראתה הברירה החדשה הזאת תמוהה מאד. כל פעם

נקראו פנימה חמש נשים ואחרי רגעים אחדים הוצאו בחזרה

שלוש או ארבע מהן. האחת או השתיים שנשארו בפנים,

נעלמו אי שם. פעמים אחדות נעלמו כל החמש, אך זה קרה

לעתים רחוקות. תכופות הוצאו כל החמש.

אחר כך למדנו מן הנשים שהוצאו את מהלך הסלקציה.

הגרמנים שבתןך הבנין ציוו על הנשים הנכנסות להתיישב

ליד שולחן ארוך וכל אחת קיבלה לידיה פקעת חוטי ברזל,

חתיכת עץ חרורה וחבילת שערות, ומאלה היתה חייבת לעשות

מברשת. הנשים שעמדו במבחן הוצאו בדלת אחרת והנכשלות

הוחזרו למגרש.

נשים אחדות, שעבדו בבית המלאכה הגדול למברשות בגטו וארשה

או רק ראו איך עושים מברשות, נעמדו מיד בראש

התור, כדי לתת שהות מה לאלה שלא ידעו כלום מן המקצוע

הזה ובנתיים השתדלו אחדות מהן ללמד אותנו על רגל אחת

משהו מיסודות המלאכה. בעזרת לולאות הכפתורים שבבגדינו

הראו לנו איך להחזיק בעץ המנוקב, להכניס את החוט

ולהשחיל את השערות. כמובן, לא קל היה בדרך זו ללמוד

את מקצוע המברשנות. בכל זאת נמצאו נשים אשר הפיקו

תועלת מן השעור היחיד והבהול הזה, ועמדו במבחן. ביניהן

היתה גם אחותי נינה, אך אותי זרקו מיד החוצה. נראה

שלקחתי ליד את העץ וחוטי הברזל בצורה שלומיאלית ביותר,

כי הנאצי הבוחן גרשני מיד.               (89)