בשביל תנועת המחתרת. ביחוד הצטיין בכך בית החרושת

לסלים שבו נמצא מספר רב של אנשי האינטליגנציה היהודית –

סופרים, מוסיקאים ואמנים. בעתות שקט בגיטו היינו

מבקרים פעם בשבוע, בערב קבוע, בנשפים הספרותיים –

האמנותיים שנערכו במפעל הסלים. ערבים אלה היו לכולנו

תמיד חוויה גדולה. הם עודדו אותנו ורוממו רוחנו. ממפעל –

הסלים היו יוצאים ומתפשטים על פני הגיטו, בהעתקים,

שירים ולחנים שדוקלמו והושרו בבונקרים התת קרקעיים.

יצירות אלו מן השלב האחרון של גיטו וארשה נשמו מרי וצמאון לנקמה.

מעת לעת הגיעו לידי פרסומי מחתרת – עלונים קטנים,

מודפסים על נייר דק. בצד חדשות פוליטיות מעולם החוץ

הכילו העלונים קריאות אל התושבים לבל יפלו ברוחם ובל

ייכנעו ליאוש. לעתים קרובות נתפרסמו בעלונים האלה

שמותיהם של משתפי פעולה ובוגדים שהוזהרו כי לא

ייפטרו מעונש. אלה לא היו התראות סרק ולא אחת שמענו

על כך שהארגון הלוחם היהודי ביצע את פסק הדין והוציא

להורג ברנשים מסויימים שהיו ידועים כמשרתי הגסטאפו.

עונש מתון יותר הוטל על נשים יהודיות שנראו תכופות

בחברת קצינים נאצים. כאשר נפלה אשה כזאת בידי הארגון

החשאי, היתה מקבלת מנה של מלקות ובתוספת לכך גולחו

שערות ראשה.

עד עתה לא היתה לי הזדמנות להיפגש עם מישהו מחברי

הארגון הלוחם המחתרתי, ששמו המקוצר היה "ז'וב" (ראשי

תיבות של: "ז'ידובסקה אורגניזציה בויובה"). בחוג מכרי

לא שמעתי אפילו על מישהו המסייע או עומד בקשר עם

התנועה הזאת. רק לגבי בחור אחד היה לנו חשד, שהוא

קשור באיזה אופן שהוא עם המחתרת. היה זה ברנש מוזר

גבוה, רזה, לראשו רעמה פרועה של שערות אדומות

וכולו נראה כדחליל. בגלל שערותיו הלוהטות קראנו לו

"האדום" והכנוי הזה דבק בו עד מהרה.

בערב עגום אחד, חודש מארס 1943 בא אלינו "האדום"      (78)

כשבכיסו נקניק גדול ובקבוק יי"ש, וברוח מרוממת הודיע

כי בא לשתות אתנו "לחיים" לכבוד מרד הגיטו. דבריו  אלה

של הבחור השתקן ירדו עלי כרעם ביום בהיר. כינסתי את

המהימנים ביותר מבין עובדי הדפוס שבביתנו כדי שישמעו

גם הם את החדשות המרעישות.

"האדום" התיישב בנוחות באמצע החדר, נגס מן הנקניק

ושטף אותו ביי"ש, ואת הבקבוק מסר ליושב לידו. בקבוק

היי"ש עבר מיד ליד והאורח החל לספר לנו על חברותו

בארגון הלוחם החשאי ואמר כי העמיד מכונת יריה על גג

ביתנו. הוא קיבל פקודה לפתוח באש אם הנאצים יחדשו את

הגירושים והוסיף כי ייתכן שיזדקק לעזרתנו. יחד עם זאת

התרה בנו לשמור את הדבר בסוד כמוס – התראה מיותרת לגמרי.

לפני כן, כאשר שמענו על התנפלות שנערכה על הנאצים

בגיטו, דיברנו בהתפעלות על הבחורים הגיבורים ושאפנו

לפגוש אותם ולסייע בידם. עתה ישב "האדום" בחדרנו

ואנו הקשבנו לדבריו במתיחות רבה . הוא היה גבר כהלכה,

פשוט בהלכותיו. הסתכלנו בו מלאי הערצה ובצמאון שתינו

כל מלה שיצאה מפיו. אך אותה שעה הרהרתי בשאלה, איך

יכולים כמה מאות בחורים גיבורים יהודים להעז להעז ולהתמודד

עם הגדודים המשוריינים של היטלר, וכאילו קרא את מחשבותי –

פנה אלינו "האדום" ואמר:

"אל לכם לחשוב כי אין ביכולתנו לגרום צרות לגרמנים.

הורינו, אחינו ואחיותינו, ילדינו היקרים – כולם הלכו

בהכנעה אל המוות. איש מהם לא התנגד, כי כל אחד קיווה

שמא יצליח הוא להינצל. הנאצים לא איבדו טיפת דם, כי

אף אחד ממאות אלפי הקורבנות היהודים לא האמין שהברוטליות

הגרמנית תרחיק לכת עד כדי כך".

"האדום" אשר בשיחה רגילה התקשה למצוא את המלים

המתאימות לבטא בהן את מחשבותיו ושפתו הפולנית היתה

דלה ביותר, דיבר הפעם בשטף מפתיע. היתה לי הרגשה

כי הוא חוזר על מלים ששמע מפי מנהיגי הארגון שלו.        (79)