את מפקדתה הראשית ומיום ליום גדל מספר האנשים שהובלו
לשדרות שוך ואחר כמה ימים חזרו משם נכים גמורים, רבים
לא חזרו עוד ואחר זמן קיבלו קרוביהם תיבת אפר בתוספת
הודעה של ה"גסטאפו" שזהו אפר של בן-משפחתם המת.
אבי נזהר שלא ליפול בידי הגרמנים, אך הצלחתו לא
נמשכה זמן רב. יום אחד השכם בבוקר, כחצי שעה לאחר
שעזב אבי את הבית, הגיע בריצה שכן שסיפר, כי הוא ראה
את אבי מובל בידי שני אנשי גאסטפו. החשש הראשון היה,
שמא הובל לשדרות שוך. כמטורפים רצנו אל ידידים ומכרים,
בחפשנו דרך להיוודע על גורל אבא. אך כל מאמצינו היו
לשוא.
רק קרוב לחצות הלילה חזר אבי הביתה. בגדיו היו קרועים
ופניו מגואלות בדם, אך פצעיו היו קלים. לאחר שהתרחץ, אכל
ושכב במיטה.התיישבנו סביבו והוא סיפר אשר עבר עליו.
חטפו אותו ברחוב אנשי גאסטפו, אשר בפיקוחו של ברנש
לבוש אזרחית הוציאו מבין העוברים – ושבים גברים בעלי
קלסתר פנים יהודי. הקבוצה, שהיו בה כששים איש, הובאה
לככר שליד הארמון המלכותי ב"פרבר קרקא". שם עמדה
להקת סוסים והחטופים נצטוו לנקות את הסוסים ואחר להכ-
ניסם לתוך האולמות המפוארים של הארמון, שהנאצים הפכוהו
לאורווה של חיל הפרשים שלהם.
בשמעי את סיפורו של אבא, נתקשרו דמעות בעיני. נזכרתי
כי רק ארבעה חודשים לפני – כן, ערב סיוםשנת הלימודים,
ביקרתי עם כיתתי בארמון המלכותי והתפעלתי מן הבנין ההיס-
טורי, מן התמונות רבות הערך, מן הרהיטים והחפציםהא-
אחרים. בהכנסנו למוזיאון נדרשנו לנעול נעלי לבד, כדי שלא
נפגום חלילה את רצפת – העץ המבריקה. עוד זכרתי את התראתו
של מורה – הדרך שלא לנגוע ברהיטים, בשטיחים, בתממונות
ובכלי הבדולח. ואת הארמון הזה הפכו הנאצים לאורווה בכ-
וונהלרמוס את גאוותו של העם הפולני.
עם בוא החורף החלו הגרמנים לחטוף גם נשים שעונו לא
לא פחות מן הגברים. הקורבן הראשון בחוג משפחתי היתה חברתה (16)
של אחותי הבכירה, נערה בשם אניא, שמתה בינואר 1940, זמן
קצר לאחר שחטפוה הגרמנים ברחוב לעבודה. לקחוה לשטיפת
רצפות וציוו עליה להשתמש בלבניה כסחבה לשטיפה. אחרי
העבודה הכריחוה לשים עליה בחזרה את הלבנים הרטובים
וכך לצאת בכפור החזק. אניא חלתה בדלקת ריאות ואחר שבו-
עיים מתה.
ההמצאות הסאדיסטיות של הנאצים לעינוי האוכלוסיה נעשו
תופעה יומיומית. חיינו בסכנה מתמדת שאין להסתתר ממנה.
אני אף התחלתי לבקר בבית-הספר, אם כי לא באורח קבוע,
כי לעתים פשוט אי אפשר היה לצאת לרחוב מחמת
ההתנפלויות של הנאצים. הוספתי בכל זאת ללמוד, עד שיום
אחד בשלהי פברואר, נכנסה המורה לכתה והודיעה כי בפ-
קודת שלטון הכיבוש הגרמני חייבים כל הילדים היהודים
לעזוב את בית-הספר.
היה זה רמז ראשון לתוכניות הבלתי-ידועות עדין של הנא-
צים לסגור את האוכלוסיה היהודית בגיטו. כשסיפרתי בבית,
כי הילדים היהודים גורשו מבית-הספר, פרצה אמי בבכי מר.
שאלת הלימודים נגעה בינתיים רק בי בלבד, כי אחותי
הבכירה סיימה שנה לפני כן את הגימנסיה ואילו אחותי הקטנה,
האניא, לא הגיעה עדיין לגיל בית-הספר. אבי תר, איפוא,
אחר מורה בשבילי ובמהרה מצאו. היה זה איש קשיש ובר-
אוריין. ברם הוא לא נתן לי שעורים רגילים, אף-על-פי שבמ-
קום שעה אחת שהה בבית שעות אחדות. הזמן חלף בשיחות
על המאורעות האחרונים מלבד זאת נהג המורה לשפוך לפני
את ליבו על אשתו החולה. כן סיפר לי על ביתו שברחה לרוסיה
הסוואטית עם פרוץ המלחמה ומאז אין לו שום ידיעות ממנה.
כך עברו ימי החורף הקשים – ימים של רעב ומורא, ללא
כל סיכוי לאיזו הקלה כל שהיא. אם רוחות האביב הראשונים
החלה המרה – השחורה להתפזר קצת ונתעוררו תקוות, אף-על-פי
שלא היה להן שום יסוד. אנשים החלו להראות ברחוב לעתים
קרובות יותר ולהושיט את פניהם החיוורות והמפוחדות לקרני –
השמש החמות. (17)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה